שקטה

ועכשיו 
שנים אחרי.
בתי בת שלושים
בגיל שהייתי אני 
כשנולדה.
והכל חוזר.
אשה לא נולדת 
אשה.

לידה של עובר מת היא אירוע טראומטי.
שנים אחרי שחוויתי שתי לידות של עוברים מתים אני מבקשת לתת קול לשיח אישי, נשי, אימהי שאינו מדובר מספיק. אני בוחרת לדבר על עובר מת כי המילים "לידה שקטה" משקיטות או משתיקות את האם, את האב ואפילו את העובר המת ולא באמת מעבירות את הכאב.

אני מבינה היום יותר מבעבר למה צריך לתת לכך מקום, לאפשר להיפרד ולהתאבל. אֶבל בעקבות לידת מת שונה מאבל אחר, הדגש באבל כזה הוא על העתיד ולא על העבר, אֶבל על הציפיות, החלומות של מה שאמור היה להיות ולא קרה. המודעות הגוברת לטיבו הייחודי של אובדן זה, מובילה לניסיון להפוך אותו מאובדן שאינו נראה לאובדן נראה. 

בתערוכה זו מוצגים תצלומים שצילמתי בתקופת הקורונה, תקופה של כאוס מקומי ועולמי שסובב אותנו. הם צולמו ונערכו כרצף של זרם תודעה. במקביל הקשבתי, ראיינתי וערכתי סרט בפורמט של ווידאו ארט-תיעודי שמשמיע את קולן של נשים אמיצות שנענו לבקשתי לראיין ולצלם אותן מדברות על נושא מורכב זה, שהוא סוג של חוויה כאוטית פנימית של חיים ומוות בו זמנית. 

אישה יולדת ילד
וּכְמוֹ שֶׁפָּתְחָה אֶת הַשַּׁעַר בִּשְׁבִילוֹ, כָּכָה הִיא חוֹשֶׁבֶת…
הִיא צְרִיכָה לִסְגֹּר שַׁעַר.
(תהל פרוש)

​​