לווי אוצרותי שגית נמיר זלוף ומיכל בר אור
2025
"לדעתי כל דואר ישראל עובד בשבילנו, אבל לי זה לא אכפת" כתב לי עודד מבית השיטה.
מעטפות צבאיות, חיילים שכותבים לחיילת, בני ובנות שמונה עשרה המשרתים בצבא בזמן שהיו אמורים לבלות מאוהבים. והגורם השלישי, האח הגדול, הצנזורה הצבאית, חודרת למילים אינטימיות, מוחקת, חותכת, מצנזרת.
אני חוזרת אל מכתבים שכתבו לי אילן, דין ואחרים. אל תמונות שצילמו אותי וצולמו איתי, יוצאת איתן למסע אישי רב שכבתי בתוך הזמן. מכתבים שנכתבו אלי בשנות העשרה והעשרים שלי, נאספו ונטמנו בקופסאות צבאיות ישנות. קריאתם מחדש היא כעין גשר בין העבר להווה, בין המילים הכתובות לבין ידי הפותחות את המעטפה. הידיים שלי נוגעות במילים, מייצרות אינטימיות עם הנייר, מזכירות את הקשר עם מי ששלח את המכתב. אני פועלת כארכיאולוגית המחפשת את העדות החומרית, וגם כהיסטוריונית המחפשת את העדות הכתובה. המכתבים נערמים כשאריות חומריות, המילים מקבלות משמעות חדשה.
זהו מסע כפול - שראשיתו פרטית מאוד - איך אני מתגלה במכתבים הללו? מה הם מלמדים אותי על עצמי, על התהוותי בעולם? האינטימי-פרטי נשזר בתוך הפוליטי-לאומי: במכתבים המצונזרים, התכתובת האישית והפרטית של החיילים פוגשת את היד המצנזרת של המערכת הלאומית, וחושפת את החיכוך המובנה בין חופש הביטוי של הפרט לדרישות הביטחון של המדינה. דרך חומרים אלה אני בוחנת מה אפשר לזכור ואיך? מה נשמר מעברנו ומה נדחק החוצה? והאם באמת ניתן להכיר את עצמנו מחוץ להקשר של זמן, מקום או סובייקט?
צילומי סטילס ועבודת וידאו בארבעה ערוצים, שמונה דקות, 2025.
